עשרה ימים נותרו עד ליום בו אעלה על המטוס ואצא מתל אביב לאנקרה ומשם לדוחה בירת קאטאר ומשם לניו דלהי. המון פרטים, דברים קטנים שמונחים לי על הראש כאשר הפנקס פתוח ומדי פעם גם ידי השמאלית רושמת למי עלי להתקשר, לתאם לברר.
הרהורים סביב קבלת התואר
ימים אלה הם בכלל ימים של סיום. בשבוע שעבר, לאחר כשנה וחצי של המתנה קבלתי את תעודת הגמר מטעם המחלקה למורשת ישראל באוניברסיטת אריאל, בה צויין כי סיימתי בהצטיינות את לימודי התואר השני. קצת עצוב היה לי במעמד הסיום. לא יכולתי להמנע מלחשוב כי בעצם יכולתי לקבל עכשיו את הדוקטורט שלי, אותו התחלתי ב-2009 באוניברסיטת בר אילן וכי בפועל אני נאלץ להסתפק כעת רק ב-MA שני.
ניסיתי לנחם את עצמי שזה לא באמת משנה וכי העיקר החשוב כאן זאת הכנסת סוגיית "עשרת השבטים האבודים" אל תוך עולם האקדמיה ושאני מדבר על הכנסה - הרי שזו אכן היתה הכנסה מדוייקת, באמצעות שימוש מובהק בכלים אקאדמיים הכוללים סטטיסטיקה, ראיונות עומק, צפייה משתתפת, "חפירה" בארכיונים של ספריות כגון ספרית ראזא בעיר רמפור, הספריה לאסלאם במכללה שבעיר אליגרא ובספריות האוניברסיטאות בדלהי ובקשמיר, אחר ספרות פתאנית אוטנטית. זהו באמת חידוש גדול שכן ב-2007, עת שחזרתי לראשונה מביקורי אצל הפתאנים, פניתי אל פרופ' נכבד, שבשל כבודו לא אזכיר את שמו, בבקשה שינחה אותי במחקר זה. אותו פרופ', איתו נפגשתי באולם הכניסה של הספריה הלאומית בירושלים, עיין בהצעת המחקר שכתבתי ושאל אותי,
- איך הגעת לזה?
- הרב אביחיל.
צחק הפרופ' ואמר את עשרת השבטים תשאיר בבקשה לאביחיל, הוא כבר יביא אותם ארצה.
במשפט מחץ זה סימן הפרופ' הנכבד בידו לאות כי השיחה נסתיימה, מותיר אותי לחשוב כי יש לי תכונה אשר ייתכן ומקורה בבני ישראל במצרים - כאשר מענים אותי - אני פורץ קדימה.
אכן, תשובתו של אותו פרופ' אשר ביטאה חוסר אמון מוחלט בי ובמחקרי, רק הניעה אותי להמשיך קדימה עם המחקר ולא להרפות. לאחריו נתקלתי בדחיות רבות נוספות מצד אנשי אקדמיה לשמש לי מנחים, אך גם לאחר כל הדחיות הללו לא אמרתי נואש. היו שטרחו להבהיר לי כי הם מזהים בסוגיית עשרת השבטים מיתוס, ומיתוסים - אין להם מקום באקדמיה שכן הם אינם ברי כימות ומדידה. היו מנומסים יותר אשר שלחו אותי למחלקות לחקר הפלוקלור והיו שהמליצו בפני לגשת ללמוד שלוש שנים את שפת האורדו, המדוברת במחוזות האסלאם בהודו ורק אז לחזור אליהן.
היתה גם דוקטורית (כתבתי "נבלה" ומחקתי ...) אחת אשר הסכימה להנחות אותי. היה זה ב-2009 בבר אילן. כבר קבלתי לשם כך "מלגת נשיא" מטעם האוניברסיטה והתחלתי שוקד על דלתות המחקר. לפתע, ללא התראה מוקדמת הודיעה המנחה כי היא פורשת, שכן מצאה דוקטורנטית קרובה יותר לתחומה. המשבר הנפשי שלי ותחושת היאוש שהתלוותה אליו היו עמוקים וכבר חששתי כי יהיה עלי לגנוז את כל העיסוק בסוגייה זו, אליה נגשתי במרץ רב.
אך גם מלאכים טובים המשיכו בעת המשבר הזו ללוות אותי. אחד מהם היה ד"ר אביגדור שחן, אשר לקח חלק בטיול אותו הדרכתי אל בני-המנשה בפברואר 2008. ד"ר שחן המליץ לי לפנות למחלקה למורשת וסבר כי המחקר חייב להימשך. ואכן פרופ' אורציון בר-תנא ולאה מקוביצקי, ראשי המחלקה, קבלו אותי אל חייק המחלקה בזרועות פתוחות וסייעו רבות בידי, עד אשר יחד עם שני מנחי היקרים לתזה, פרופ' אמנון שפירא וד"ר רונן א. כהן, זכיתי לפני מספר ימים, יחד עם כל חברי וחברות מחזור א', לברך על המוגמר תוך ידיעה כי כל המשברים והסיבוכים שבדרך היו שווים את הרגע הייחודי והמרגש הזה על הבימה, בו לחצתי את ידי ראשי המחלקה, חשתי את הבזקי המצלמה מכים בעיני, שמעתי את מחיאות הכפיים ואפילו נגבתי דמעה סוררת כאשר כמו תינוק שאך נולד, קבלתי לידי ואחזתי היטב במארז הפלסטיק הכהה המכיל בתוכו את התעודה.
היה זה בהחלט רגע משמעותי בחיי, ובהזדמנות זו אני שב ומודה לכל אותם מסייעים על האמון שנתנו במחקר ועל הפתח הרחב שנפתח באמצעותם, דרכו נכנס המחקר הזה, אודות הפתאנים בהודו, דרך הדלת הראשית אל תוך עולם האקדמיה של המאה ה-21.
שנור'ר וסיפור סינדרלה
נושא אחר הגוזל ממני הרבה כוחות בימים אלה זהו נושא החיפוש אחר סיוע כספי למסע. ראשית אני חייב להדגיש כי אינני "שנור'ר". אין דבר שיותר קשה לי בחיים מאשר לבקש כסף מאחרים. לעיתים אני פוגש נערים ומבוגרים בתחנה המרכזית המבקשים "רק כמה שקלים" ומוצא עצמי מספר להם שאני בגילם חציתי את הארץ מצפת ועד צפון סיני ודרומה - בטרמפים ורק בטרמפים. מי בכלל ביקש אז כסף מההורים או ניסה לשנורר. בשום כלי רכב לא בחלתי אז, ואם היה בידי מעט כסף, הייתי עוצר מוניות בעלות לוחית זיהוי כחולה שהגיעו מחברון, עזה והמשולש, ועלות הנסיעה בהן היתה כמו בהודו - זולה להחריד.
בנסיעה הקודמת, ממש לפני שנה, התקיים בי "סיפור סינדרלה". היה זה כאשר יהודי בעל לב חם ואוהב ממרכז הארץ ששמו גבריאל סבג כבן שמונים, ששמע אודות המחקר, יצר עימי קשר לאי-מייל. היה זה בסופו של יום עבודה חורפי ואפרורי במיוחד, כאשר הגעתי הביתה ומצאתי על צג המחשב את השורות הבאות: אשמח להפגש איתך ולדון על 10 השבטים. גבריאל אבא אביטל.
היה זה קצת תמוה בעיני והייתי זקוק לקצת יותר מרגע בכדי להתגבר על היסוסי ולגייס את תחושת ה"אין לי מה להפסיד" והתקשרתי למספר המצורף להודעה. מצידו האחר של הקו ענה לי גבריאל בקולו החם. ביקש שאשלח לו את המחקר וקבענו להפגש בשבוע שלאחר מכן. משהגעתי אל ביתו המפואר, בקומה ה-11 של גורד שחקים, ישבתי מעט בכדי לענות על שאלותיו בנוגע לתזה המודפסת. זמן קצר לאחר מכן הגיע דניאל ולקח אותנו במכונית השרד לאכול ארוחת צהרים במסעדה יוקרתית. במסעדה התוועדתי לצניעותו של גבריאל, אשר הזמין מנה פשוטה של בשר פרגית ושתי תוספות וכך עשיתי גם אני. זמן קצר לאחר מכן ניאותו גבריאל ואשתו שמחה להגיע לארוחת ערב בביתי שבבית אל, מרחק של כשעה מתל אביב. אל הסעודה הצטרפו גם אחיו וגיסתו של גבריאל וזוג חברים הנמנים על קהילת בני המנשה. את הסעודה, אשר כללה מרק מוקרם, צלי בקר, קציצות ברוטב פטריות ותוספות, בשלתי בעצמי והאוירה היתה נעימה למדי. גבריאל התרגש מנוכחותם של בני הזוג בנימין וירושה ריי, מבני המנשה, והקשיב רוב קשב לסיפור עלייתם ארצה, תוך שהוא שואל שאלות ומתעניין בכל פרט.
בפגישתנו הבאה, ביקש גבריאל לנסוע עימי להודו. לנסוע אל ארצם של בני המנשה במאניפור, מיזורם, נאגאלנד ואסאם שבצפון מזרח הודו, ומשם להגיע אל ארצם של הפתאנים בצפון - מרכז תת היבשת הענקית הזו. הבטחתי לו כי אכין מסלול הכולל עלויות טיסה ושהייה. גבריאל הבטיח כי יתייעץ עם רופאו באשר לכושרו הבריאותי לצאת למסע. בפגישה שלאחר מכן התברר כי הרופא אסר על גבריאל לצאת את גבולות הארץ בטענה כי מעשה זה הינו למעלה מכוחותיו.
כאן שינה גבריאל היקר כיוון ובמקום לחשוב על מסע משותף, החל מבקש כי אסע על חשבונו בכדי להעמיק את הקשר עם הפתאנים ולכשאחזור, ייקשר אותי עם לשכת הרב הראשי לישראל דאז, הרב עמאר - עימו יש לו קשר רב ימים. 5000 דולר הקציב גבריאל מכספו האישי למסע, במטרה להבטיח את רווחתי ואת רווחת המשפחה עת אשהה בקשמיר וברג'סטן. כאשר נסעתי בראשית יוני אשתקד, לא תארתי לעצמי כי בחוזרי לא אמצא את גבריאל צופה מחלונות ביתו על גגות תל אביב. במשך שני חודשי שהייתי שם, התקשרתי לגבריאל שוב ושוב, כתבתי לו אי-מיילים, בהם דיווחתי על תוצאות מחקרי ואודות הגילויים החשובים שהיו לי - אך לשווא. גבריאל לא ענה. התחלתי לחשוש כי אולי נהגתי שלא כהלכה ושהוא בוודאי כועס עלי בשל דבר מה שאת טיבו לא ידעתי. התחלתי לחשוש שאולי אין הוא מרגיש טוב, אך לא הבנתי מדוע אין איש עונה לצלצולי אל ביתו ואל הנייד, ומדוע גם על האי-מיילים אין תשובה. עם חזרתי ארצה אחת הפעולות הראשונות שעשיתי היתה לשוב ולהתקשר לביתו של גבריאל. שמחה רעייתו ענתה לי ומהד קולה הבנתי כי משהו אינו כשורה. מה שלומכם - ככה. גבריאל נמצא? לא, גבריאל נפטר!
דומה כי מוטיב הבדידות צף ועולה בכל פעם שאני נדרש לעלות לשלב גבוה יותר בסולם החיים. דומה כי מוטיב הבדידות עולה בכל פעם שאני חווה מהלך של יציאה מתוך מעגל הבדידות: בקשמיר, דלהי, פושקר, אג'מר וג'איפור היתה לי ניראות. הייתי רואה ונראה וכה טוב היה לי בשל כך. אם יש דבר שאני מתגעגע אליו יותר מכל מאז ששבתי - זאת הניראות הזאת. הצפייה שיחייכו אלי, שיאהבו אותי, שיקבלו אותי ושיכילו אותי כמו שאני ועל אף מה שאני, זאת הצפייה החזקה ביותר ואליה כל מושאי געגועי ובשלה כל כעסי. אכן נמלאתי כעס באותו הרגע על גבריאל שמת לי בטרם ראה אותי חוזר עם כל ממצאי בריא ושלם, ועל כל אותם אלה אשר אינם רואים אותי ואינם יודעים לצרוך אותי מקדמת דנא ועד היום הזה.
ואני נוצר את זכרו של הנסיך הסינדלראי שלי, מר גבריאל סבג זכרו לברכה, וממשיך להתפלל לניראות. מייחל כי גם על האדמה הקשה הזאת, בה כל שפע יורד לאט ובה כל נס מתרחש אך בקושי - יתרחשו אותם ניסים קטנים אשר איפיינו את שהייתי בהודו, אשר על אף היותי ניצב שם על זמן שאול, על ציר המקום אשר איננו מקומי ועל ציר הזמן אשר איננו באמת הזמן שלי - בכל זאת כמעט בכל יום הייתה התפתחות: אנשים חדשים, עובדות חדשות, רעיונות חדשים - מפגשי אקראי ומפגשים מתוכננים, מפגשים עם רמי דרג ומפגשים עם אנשים פשוטי עם ועם חלכאים ונדכאים - אתה רואה ואתה גם נראה. שומע ומשמיע, מורח ומריח. נוגע ונוגעים בך והמגע כה נעים, מרטט על עורך, על פניך ובין כתפיך, שכן.
גבריאל נפטר בראשית יוני, חמישה ימים לאחר נסיעתי. חשתי כי חשך עלי עולמי - האיש אשר הפך לכה משמעותי עבורי ובשלו הסכמתי לשאת אל כל ה"איך" חודשיים ברג'סטן ובקשמיר - האיש הזה מת. לקח לי לא מעט זמן להתאושש ולחזור ולקחת עלי לקחת שליטה על הצורך הזה בניראות, להיות מוכן להפסיק להשתעשע בכאב הנורא שבתחושת הבדידות. להפסיק לכאוב כתנאי לאיזו שמחה מדומיינת. פשוט לשמוח על מה שיש וגם על מה שאין ומתוך כך לערוך רשימה של החזיתות שבהם עלי לנסות ולפעול, ולפעול בחזיתות הללו עד לפרטים בכדי שאוכל להמשיך ולהוביל את עצמי קדימה, אל עבר העתיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה