בעקבות מציאת גופות שלושת הנערים החטופים

לפני כשעה קלה, קבלנו בלב כבד, יחד עם כל האומה, את אותה בשורת איוב בדבר מציאת גופות הנערים החטופים. זו אכן בשורה קשה. כל כך הרבה תפילות התפללנו לשובם הביתה בריאים ושלמים אל חייק הוריהם, אל חייק עתידם שעוד נכון להם, עתיד לימודי ומקצועי , עתיד של אהבת אישה והקמת משפחה - כמה סמלית היתה תמונת הפרמידה האנושית הנעה קדימה אל עבר העתיד יחד עם שניים מן הנערים. וכעת כל החלומות של המשפחה וכל התקוות של כל מי שלב אנושי בקרבו - כל אלה  התנפצו כגלי צונאמי אל המזח, נשברו לרסיסים.
יחד עם כל אחי ואחיותי אני שולח את תנחומי למשפחות החטופים ומבקש לנקום את דמם השפוך, את הדם שנשפך באכזריות כזאת, ממש כפי שנשפך דמם של יהודים לאורך כל ההיסטוריה כאשר טבחו בהם הנוצרים והמוסלמים כמי שטובחים בצאן המובל לשחיטה וגם הפעם כדברי ביאליק "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט" ו"נקמת דם ילד קטן" - נקמה שכזו באמת עוד לא ברא השטן.
לגיטימי שנכעס, לגיטימי שנאשים, לגיטימי שנפנה אצבע מאשימה כלפי מפקדי תחנת משטרת ש"י (יהודה ושומרון), על שנרדמו בשמירה ולא הגישו את הסיוע שיכלו להגיש, ובכך להציל את הנערים החטופים כשעודם בחיים. לגיטימי גם שנחוש רגשות אשם על עצם היותנו כועסים, על עצם היותנו מאשימים, על עצם היותנו מבקשים בקול ברור: "רוצים נקמה".
אני רק חושש שכל מיני חמומי מוח יקומו כעת ויבצעו פעולות נקם משל עצמם, משום שהתייאשו מאפשרות לנקם ממלכתי הולם. אני חושש כי אני יודע כי כמו בימי הסיקאריקים של שלהי בית שני, גם כעת יובילו פעולות כגון אלה לחורבנה של מדינת ישראל. לא, אינני מאמין באופן טוטאלי בכך ששנית יהודה לא תיפול וכי אין גלות אפשרות אחרי הקמתה של מדינת ישראל. אם נעשה שטויות בשל תאוות הנקם הבוערת בנו ברגעים אלה, נמצא עצמנו במוקדם או במאוחר שוב עמוק בגלות, וזאת ממניעים של הרס עצמי בלבד, מניעים שלאחר זמן יבואו הדרשנים ויוכיחו באותות ומופתים כי היה זה רצון ה' שיתרחשו ומאת ה' היתה זאת, ולא מאתנו, ועל כן היא נפלאת בעינינו. אינני קונה את הגישה הזאת כלל. אני בהחלט סבור כי עלינו להגיב באופן בוגר ואחראי, גם לנוכח גלי הכאב העצומים הממלאים את לבנו ברגעים אלה, לדרוש נקמה וגם לעשות נקמה בחוליות הטרור הנאלחות הללו ובשולחיהן - אך לדאוג לעשות זאת באופן ממלכתי דרך צינורות הצבא וממשלת ישראל, תוך תקווה כי הממשלה אכן תהיה קשובה לרצון העם ותחושותיו הקשות ברגעים אלה בהם מוטלות שלושת הגוויות האומללות הללו, ממתינות כי נקברם.
חשבתי לעצמי כי הפתאנים, בהתאם לעקרון ה"בדלא" - נקמת הדם - היו כבר מוצאים את מי לשלוח בכדי לקיים את "עין תחת עין, שן תחת שן" ורק אנחנו בעדינותינו, עדיין מתקשים לעשות זאת ולנהוג במזרח התיכון בהתאם לכללי המזרח, ולא להפוך את מדינת ישראל לעוד מדינה מערבית.
השבועיים האחרונים בהם הטלטלו משפחות שער, יפרח ופרנקל בין תקווה לייאוש, החזירו אותי על ציר הזמן ארבעים ואחת שנה אחורנית. הייתי אז ילד בכיתה והשנה 1973. דודי היקר ז"ל, זאב יעקב בליץ, היה שריונר צעיר באותה עת שרק התחתן. בעיצומו של יום הכיפורים, זמן קצר לאחר החתונה, קיבל את הידיעה על הקרבות מהדרום ומהצפון. זאבי'ק, כפי שקראו לו כולם, נע דרומה, הצטרף ליחידתו, כאשר, כך הסתבר מאוחר יותר, ביום השני למלחמה ספג הטנק בו ישב פגיעה ישירה והוא נהרג בי"ב תשרי. גופתו נמצאה והובאה לקבורה רק בי"ב ניסן, חצי שנה מאוחר יותר. טלטלת משפחות החטופים, הזכירה לי את חווית הטלטלה אותה עברה המשפחה בין יאוש לתקווה, במהלך מחצית השנה הזו, בה לא ידענו אם חי הוא זאבי'ק - אם ירוי. אני זוכר כיצד אבי שיח' היה מסתובב בבתי החולים בארץ במגמה לאתר את אחיו, תוך תקווה כי נפצע. אני זוכר כיצד, כאשר החלו להתפרסם תמונות השבויים - ישבנו רכונים עם זכוכית מגדלת מעל עיתוני היום בכדי לנסות לזהות מתוך התמונות המטושטשות את תווי פניו של דודי. אני זוכר את נפילות המתח של סבתי, אשר ניסתה לשמור כל העת על חוסן פנימי ולא להשבר בדאגתה, אך בשעות הלילה, ובשעות החדשות היתה לעיתים נשברת, פותחת בצעקות שבר ומתעלפת ביגונה, מתקשה לשוב ולחבור אל החיים, שעה שגורל בנה מונח על כפות המאזניים ואין איש יודע אם חי הוא, אם ירוי.
דומה כי מאומה לא השתנה במרוצת ארבעים ואחת השנה הללו, ועדיין, למרות חוסנו הצבאי של צה"ל, קלות הפגיעה באזרחי ישראל הינה בלתי נסבלת בעליל.      
נזכרתי כעת בשיר שכתבתי ב-1996, לאחר רציחתם של אם ובנה, איטה ואפרים צור הי"ד, בידי מחבלים. מדהים כמה המילים עדיין רלוונטיות, על אף שעברו שמונה-עשרה שנים מאז:

לא הלילה / אייל בארי

הלילה לא יקום פורקן

מול חלון נדונים

גם תקווה לא תעבור סף

לאודם  יומם לא יזרח

כנד  באפלת לבבם יתייצב.

אבן מקלע אז תעופף

אבן מקיר תזעק

הרפו הרף,

אל יבוא עוד טרף

בית הדוׁׁׂמַם.

ויכל העם מהביא

רק תוף בקולו ירעים

להשקיט קינת שבר

בהתיר מגיא הנום

הנומת אם

אשר חלומה

באחת נתרסק.

ולעת יכל פולחן,

ישוב עכביש אל בוּכְיַר

לארוג באדרא אדרת

ולרקום מגלת נס אחרון

מעל פני האדמה.