לפני שנעבור אל
הפתאנים כדאי לבדוק האם זה בכלל אפשרי? אמנם ההיסטוריה הישראלית הינה בת למעלה
משלושת אלפים שנה. אך לאורך בתקופה זו, נע העם היהודי בין תחנות רבות, כשדור
הולך ודור בא. במהלך שנות דור אלה ידע עם ישראל שנות גאולה, פירוד וחורבן.
 |
השבטים האבודים חוו אובדן פיזי אשר התרחש על ידי ממלכת אשור, ואובדן
שני, רוחני, שהתרחש בעקבות הניתוק מתוך שבט יהודה.
 |
| מסלול הנדידה האפשרי של עשרת השבטים (נלקח מתוך ספרו של הלל הלקין - על גדת הסמבטיון) |
אך ניתוק זה התרחש
רק בחלקו, שכן האמונה בהימצאותם של עשרת השבטים, הפכה לחלק בלתי נפרד
מאותה ציפייה לחיים אוטופיים בהם תשוב משפחת יעקב עם ארבע נשותיו ושנים עשר בניו
להתאחד בארץ ישראל,ועם איחוד זה תשוב ותתחדש כקדם הבטחת הביטחון הקיומי
של העם הישראלי על אדמת ארץ ישראל. מלבד בני יהודה, במקומות שונים
ברחבי העולם העבירו קבוצות אוכלוסיה שונות מדור לדור מסורות בדבר היותם צאצאי עשרת
השבטים האבודים כאשר דתם מורכבת ממונותיאיזם ושיירי עבודת אלילים. מבין
קבוצות אלה היו שהסתמכו על אילנות יוחסין, דברי ימי מלכים וספרי היסטוריה עתיקים –
כל אלה היו לעדים כי הם אכן שרידים אבודים.
כיום, במאה ה-21, מתרבות
והולכות קבוצות אלה, וממקומות שונים בעולם שומעים על אוכלוסיות
שלמות המזהות עצמן עם שרידי השבטים האבודים כאשר רק לחלקן סימוכין
כלשהם בכתובים, בעוד לאחרות מסורות שבעל-פה בלבד.
אך האם ניתן
להוכיח קשר שכזה? כיצד ניתן לחבר בין מיתוס בן 2700 שנה לבין אוכלוסיות קיימות
הטוענות טענת יוחסין לשבטים אלה? מהי משמעותם של 'נהר הסמבטיון', 'הרי החושך'
והענן הגדול' שעל פי האמונה מעבר להם מצויים עשרת השבטים. האם מושגים אלה אינם
מהווים אלא מטאפורה בלבד, או שהינם נקודת ציון גיאוגרפית המפרידה בין שבט יהודה
לשאר אחיו הגולים?
השערת המחקר שלי היתה
כי התשובה היא כן. בתזה שכתבתי ניסיתי ראשית להגדיר את גבולות מיתוס עשרת השבטים –
ואז לנסות ולחבר את המיתוס הזה אל אוכלוסיות המזוהות עדיין עם עשרת השבטים.
ראשית נגדיר את
גבולות המיתוס:
סיפורם של עשרת השבטים מתחיל במאה
ה-16 לפנה"ס במשפחת יעקב אבינו וארבעת נשותיו, ממשיך אל תוך שיעבוד מצרים,
היציאה מתוכה אל מדבר סיני ותקופת ההתנחלות של שבט יהודה, בנימין ועשרת שבטי הצפון.
שבטי הצפון התגוררו בארץ ישראל באיזור השומרון, עמקי הצפון, בגליל ובגולן בין המאה
ה-14 ועד למאה ה-8 לפנה"ס. מקצת מקורותיהם של שבטים אלה מתוארים בספרי המקרא
והנביאים ודורשים התייחסות מעמיקה בפני עצמה. נציין כאן שני אירועים מרכזיים בחיי
השבטים הללו.
הראשון - נבואת אחיה השילוני לירובעם
בספר מלכים א', פרק יא. בנבואה בה מוזכרים לראשונה "עשרת השבטים" כמושג
ובאופן מאד סמלי וטקסי מעודד אחיה השילוני, מן הישוב שילה, בנבואתו, את ירובעם
לקחת לידיו את המלכות על עשרת שבטי הצפון ולהותיר בידי בית דוד את המלכות על
יהודה ובנימין בלבד. אירוע זה מתרחש בראשית המאה התשיעית לפנה"ס.
האירוע השני מתרחש כמאתיים שנה מאוחר
יותר, ב-720 לפנה"ס, כאשר יוצאת ממלכת עשרת השבטים לגלות על ידי מלכי אשור.
על פי המקרא ומפרשיו הגורם לגלות הינו חטאי גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודת
אלילים. לדעת פרופ' בן-ציון לוריא וחוקרים נוספים הגורם העיקרי הינו פילוג הממלכה
והניתוק של השבטים משבט יהודה, לוריא אינו סובר כי בעיות אמונה הם שהובילו לחורבן
ולגלות ויש מידה רבה של הגיון בדבריו, שכן אנו מוצאים בדברי הנביאים המאוחרים
ובמעשי עזרא ונחמיה - פעילות ענפה, הכוללת גם הטפה ועשייה חינוכית, שתכליתה לשמור
על שבטי בנימין ויהודה, שלא יאבדו אף הם.
עשרת השבטים נלקחו לאשור, ומשם התפזרו
בגוזן, חלח וערי מדי המזוהים באיזור דרום סוריה, ארמניה ותורכיה של היום.
תנועתם האפשרית של אותם שבטים במרחב הגאוגרפי היתה דרומה אל עבר תימן ואתיופיה,
ומזרחה - לאורך דרך המשי, אליה הגיעו כתוצאה משיקולים כלכליים ובטחוניים.
משם היו כנראה מי שהמשיכו אל עבר
המרחב ההודי-אפגני, המרחב הסיני ואולי - מי יודע, אף עד איי תאילנד ויפן הגיעו.
השבטים נעלמים והופכים ממציאות קיימת למיתוס
אגדי. המיתוס מתבטא בהתייחסות אמביוולנטית של נביאנו וחכמינו אל השבטים הללו. מצד
אחד אנו מוצאים מקורות בחז"ל המעידים כי ירמיה, חזקיהו ומאוחר יותר אף עזרא
הסופר מחזירים חלק מהם לארץ, מצד שני במאה הראשונה לס' מתדיינים ביניהם ר' עקיבא
ורבי שמעון בר יוחאי ב"פרק חלק" שבמסכת סנהדרין (עמ' קיב) האם הם בכלל
עתידים לחזור? ור' עקיבא, זה שאמר כי "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול
בתורה", פוסק לגבי עשרת השבטים כי הם אינם עתידים לשוב עוד לעולם.
מהו
מיתוס? במילון אבן שושן מושג המיתוס מתייחס ל"אגדת קדומים. מסורת
אגדה העטופה דמיון ומעשי פלא שבה מצאה בטוי סמלי הרגשת העולם הדתית הקדומה".
המיתוס מזוהה כניסיון קדם מדעי לפרש תופעה ממשית או מדומה. פרשנות מיתית ניתנה
בדרך כלל להתנהגות האלים במיתולוגיות העמים וכן לצורך הסברת תופעות על טבעיות בהם
נתקלו המספר או צאצאיו.
זיגמונד פרויד
(1939-1856), הפסיכואנליטיקן הנודע, ייחס חשיבות מרובה אל המיתוס כאשר ייסד
את תיאורית הדחפים. פרויד מצא, בהתבססו על דברי אמפידוקלס (פילוסוף ומשורר יווני
שחי במאה ה-5 לפנה"ס) כי המיתוס, למרות שהוא מסתיר ומכסה, הרי שהוא מלמדנו
רבות על המציאות, טוב יותר מאשר עושה זאת הבהירות המדומה של הפילוסופיה.
פרויד שאל מושג זה
גם מאריסטו (384-322 לפנה"ס) שהשתמש במושג כ"עלילה" שהיא נשמת כל
יצירה סיפורית ומאפלטון (427-347 לפנה"ס) ב"משל הקו" וב"משל
המערה", שסברו כי האידיאות לעולם אינן ניתנות לתפיסה בשלימות במוחינו ועל כן
התרבות מייצרת אגדות ומיתוסים בכדי לאפשר לאידיאות להקלט טוב יותר בתפיסתנו, אך
לדבריו "בשום פנים עדיין לא הושלמה בדיקתה של יצירה פסיכולוגית עממית
זו" (מעשה היצירה בראי הפסיכואנליזה, 1988: עמ' 7).
פרופ' חביבה פדיה
בספרה "המיתוס ביהדות" ואיתמר גרינולד במאמרו "המיתוס
במציאות ההכרתית, ההיסטורית והמחקרית" (2004: 193) סוברים כי מלבד
ההשוואה הספרותית, יש על החוקרים לברר את הקשר שבין המיתוס לבין הממצאים
ההיסטוריים, הארכיאולוגיים וסוציולוגיים החבויים בו כאשר פדיה מדגישה כי עלינו
"להשתחרר מהתפיסה המצמצמת את שיוכו של המיתוס לעולם הבדיות ובמיוחד אלה
המספרות על האלים". פרופ' שלום רוזנברג
במאמרו " מיתוס המיתוסים" (תשנ"ח: 147) סבור כי
המיתוס היהודי עוסק גם בחשיפת מסורות מיתיות שההגות היהודית טרם עסקה בהם די
הצורך או שאבדו בשל "תאונות היסטוריות" שונות.
בנוגע למיתוס
"השבטים האבודים" אפשר לזהות בין החוקרים שלוש אסכולות עיקריות:
האסכולה הראשונה (שלישית בתרשים לעיל) מבקשת
בדרכה ועל פי תפישתה הדתית-משיחית לתמוך באפשרות כי עשרת השבטים ומיקומם
בגלובוס אינם בגדר הבלתי אפשרי ואינם מהווים מיתוס. אסכולה זו מאמינה כי השבטים
עתידים מתישהו לשוב אל ארץ האבות, בתהליך המקביל ל"שיבת ציון". האסכולה
מתבססת על ספרות יהודית ענפה שמקורה במחשבת העם היהודי, בחסידות ובקבלה מאז תקופת
התנאים ועד היום. לפני שנעבור לשתי האסכולות האחרות נרחיב אודות אסכולה זו:
בתקופתה ה"גאונים", קרוב
לאלף שנה לאחר העלמותם של עשרת השבטים, הם מופיעים לפתע בתשובתו של מר צמח בר רב
חיים גאון (886-879)
לחכמי קירואן בעקבות פגישתם עם אלדד הדני, היות והתקשו לעמוד על טיבו כאשר הגיע
לבקרם. מקור זה מהווה אסמכתא לקיומה האפשרי של ממלכה מיתית הקשורה בעשרת השבטים
וכן על קיומו של קשר כלשהו, ראשון מסוגו, בין הגאונים, נציגי שבט יהודה, לנציג
עשרת השבטים:
"...כיון שראו בני דן ... שהתחיל
מלך אשור לשלוט בישראל, יצאו מארץ ישראל לכוש וחנו שם להיות שם ארץ גנות ופרדסים
שדות וכרמים. ארץ רחבת ידיים מלאה כל טוב ונתנו להם לעבוד את ה' ביראה ולעשות את
כל מצוותיו באהבה והועיל להם כי נכתרו בשני כתרים כתר תורה ומלכות, כאשר סיפר ר'
אלדד הדני זה".
אלדד הדני מוזכר שוב במכתב ששלח חסדאי
אבן-שפרוט, שר באנדלוסיה, לשליט היהודי של ממלכת כוזר. לאחר מכן נעלמים עקבותיו.
מהאופן המכובד בו מתייחסים אליו ר' צמח גאון ואבן-שפרוט, ניתן ללמוד כי, על אף שלא
זיהו בתורת קירוואן התלמודית ובתורת עשרת השבטים תורה אחת, הרי שראו בעדותו על
אלדד על ממלכת שבט דן בארץ חבש דברי אמת.
בהתאם למאמרו של גרוס
(תשנ"א) " עשרת השבטים ומלכות פרסטר ג'והן –שמועות
וחיפושים לפני גירוש ספרד ואחריו", אלדד הדני הופך את עשרת השבטים
לקבוצה ממשית בעלת איפיונים ברורים ובכך משחרר אותה מתוך הגבולות המיתיים של
סמבטיון וענן שחור. אלדד גם מתאר קבוצה זו בצבעים אידיאלים ההופכים אותה שוב לישות
ערטילאית ומרוחקת, המסמלת את האנטיתזה של הקיום היהודי באותה תקופה. מספרן הרב של
המהדורות בהם התפרסם סיפור אלדד הדני, מעיד כמה עז היה רצונם של היהודים בגלות
לשוב ולהפגש עם דמותו של איש זה ועם בשורותיו. דומה שלא נטעה אם נאמר כי אירוע זה
מהווה ציון דרך ראשון מסוגו לחיבור הציר שבין המיתוס והריאליה בסוגיית עשרת השבטים
ומסייע לאסכולה זו.
ר' סעדיה גאון (882-942), מזהה
באופן מאד ממוקד, את אפגניסטן (חורסאן דאז) כאיזור מגוריהם של עשרת השבטים ואת "גוזן"
המקראית הוא מזהה בעיר באלח.
בשנת 1165, כ-300 שנה אחרי מסעותיו של
אלדד הדני, יצא בנימין בן יונה מטודילה למסע נדודים בעקבות קהילות ישראל. בשנת
1171, חזר לספרד וכתב את זיכרונותיו. אף הוא מעיד כי במסעותיו פגש עדויות בדבר ממלכות
עצמאיות של בני עשרת השבטים:
"... ואומרים שיש שם בני אדם שהם שבט ראובן וגד
וחצי שבט המנשה ... והלכו ובנו הערים האלה גדולות ובצורות ונלחמים בכל הממלכות
ואין אדם יכול להיכנס אליהם. שמונה-עשר יום הולכים במדברות בלא ישוב וכיבר (הכוונה לחבל ארץ ולמעבר חייבר המציין
כיום את קו הגבול בין פקיסטן ואפגניסטן) עיר גדולה מאד ושם כמו חמישים אלף
מישראל ובה תלמידי חכמים ואנשים גבורים, עורכים מלחמה עם בני שנער וארץ צפון וארץ
אלימן הקרובים אליהם שהיא תחילת ארץ הודו".
ואודות השבטים דן,
זבולון, אשר ונפתלי כותב בנימין מטודילה:
"... ואומרים כי
בערי נסבור ארבעה שבטים מישראל והם שבט דן וזבולון, אשר ונפתלי ... ומהלך ארצם
עשרים יום ויש להם מדינות וכרכים בערים. מצד אחד מקיף אותם נהר גוזן ואין עליהם
עול גויים כי אם נשיא אחד עליהם ושמו ר' יוסף המרקלי ... וביניהם תלמידי
חכמים,וזורעים וקוצרים והולכים למלחמה לארץ כוש דרך המדברות".
יש לדייק בלשון "ואומרים",
שכן בנימין מטודילה לא ביקר בפועל במקום ישובם של השבטים ודבריו מסתמכים על
עדות שמיעה בלבד. האזור המתואר, כמקום מושבם, הינו אזור המבותר על ידי גאיות
עמוקים, ובדבריו המלווים בציונים גאוגרפיים, קיים עירוב רב של מיתוס בתוך הריאליה.
אולם עובדה זו לא מנעה מחסידי האסכולה המדוברת מלקבל את עדותו במלואה.
"ואשר שאלת על עניין השבטים, דעו לכם - שזה עניין אמיתי ואל ביאתם אנו מחכים, אשר הם אחרי הרי חושך ונהר גוזן ונהר סמבטיון גנוזים".
"ואני בן ח"י שנה ...ואני
ישבתי בארצי (Saragosa) ... ורוח ה'
העירני והניעני ואצא משם ואבא דרך ישרה לארץ-ישראל בים וביבשה ודעתי היה ללכת לנהר
הסמבטיון ולא יכולתי לעבור מעכו ואלך מפני התגרש גבר בין ישמעאל ועשיו ואצא משם
ואשוב בדרך מלכות יוון" (צוטט אצל אהרון ילינק, בית המדרש, 1938, חלק ג' עמ' XL-XLII).
לאחר מאורעות קנ"א (1391) כותב
יהושע הלורקי (מצוטט במאמרו של גרוס, תשנ"א):
"גם משמע הסוחרים עוברי אורחות
ימים, היום הזה עיקר אומתינו בארצות בבל ותימן, מקום אשר היה שם גלות ירושלים
בתחילה, מלבד השוכנים בארצות פרס ומדי מגלות שומרון שהם היום עם רב כחול אשר על
שפת הים ... במחוזות שאין עול אומה אחרת עליהם כאותם השוכנים בקצה ארץ הכושים ...
עם השר האדומי הנקרא פרישתי-ג'והן".
האם דבריו אלה מבוססים על נתונים
ידועים, או שאינם אלא בגדר חלום והבעת משאלה בעקבות הטראומה הקשה של המאורעות – לא
ממש ברור וכפי הנראה האפשרות השנייה סבירה יותר.
במאה ה-15, שבה ועולה סוגייה זו, דרך
התגלגלותו של מיתוס עשרת השבטים אל תוך הסיפורת היהודית במרכז ומזרח אירופה
וכמוטיב מרכזי בתהליך של גאולת ישראל. פרופ' גרשום שלום בספרו "דברים
בגו" (1975: 262) ובעקבותיו חוקרים נוספים סוברים כי גירושם של יהודי ספרד
בשנת רנ"ב (1492), גילויה של יבשת אמריקה וגילוי נתיבי הים אל הודו שהתרחשו
שלושתם באותם שנים, השפיעו גם על הלך הדעות בחברה היהודית בגולה, העצימו את המיתוס
ויצקו לתוכו היבט משיחי.
אחד המעצימים הראשיים היה שבתי צבי אשר יחד עם נתן העזתי פיזר הבטחות חסרות כיסוי בדבר צבא עשרת השבטים ובראשו המצביא ירובעם בדרך לחלץ את ישראל מגלותם, לעשות מלחמה בכל הגויים ולהעלות את ישראל מגלותם. הבטחות אלה יצרו אשליית גאולה מטורפת בקרב קהילות רבות אשר מכרו את כל רכושם ואף הוציאו את מתיהם מקבריהם ובלבד שיזכו להצטרף לצבא ירובעם ולשוב לציון.
במחקר שכתבתי ניתן למצוא ציטוטים רבים
מאת אישים כגון: יצחק עראמה, עובדיה מברטנורא, דוד בן זמרא (רדב"ז), דוד
הראובני, דון יצחק אברבנל, מנשה בן ישראל והמקובל אברהם בן אליעזר הלוי המאמינים, במאות ה-15 וה-16, כי הקשר אל עשרת השבטים הינו חי וקיים.
במאות ה-17 וה-18 ממשיך מיתוס זה ללוות
את השקפת עולמה של היהדות ומקבל גוון משיחי נוסף כאשר משה חיים לוצאטו
(רמח"ל: 1747-1707) מזהה בחזרת השבטים פעולה בה שבט יהודה ייגאל מן הגלות
באמצעות משיח בן אפרים ואילו עשרת השבטים האחרים על ידי משיח בן דוד. ר' אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א: 1720 – 1797) נחשב למייסד גישת
ה"אתחלתא דגאולה" ולראשון הקוראים לצאת מן הגלות ולהשתדל בפעולות
קונקרטיות למען שיבת העם היהודי לציון לפני בואו של המשיח.
הגר"א הושפע מאד
מתורתו של הרמח"ל. מלבד פניותיו אל "גלות יהודה" לצאת מתרדמתה, פנה
הגר"א להשתדל למען איתורם של עשרת השבטים.
תלמידיו, ובראשם ישראל משקלוב, עלו ארצה
והתיישבו בצפת, ומשם אף יצאו כשדרי"ם (שלוחי דרבנן) שונים בכדי לאתר את
מיקומם של השבטים האבודים ולהביאם ארצה. רבי ישראל משקלוב (1839-1770) -
משלוחי דרבנן אשר עלה משקלוב (בלארוס) לארץ ישראל. נמנה על בחירי תלמידיו של הגאון
רבי אליהו מוילנה (הגר"א), הלך בעקבות דברי ספר הזוהר (בראשית
קי"ז, א) והרדב"ז אודות חידוש סמיכת חכמי הסנהדרין בסיועם של בני
ראובן וניסה לחדש את מעמד הסנהדרין בא"י.
עוד יש להזכיר את ר' ישראל ליפשיץ
(ה"תפארת ישראל") שחי במאה ה-19 וכותב בפירושו למשנה (סנהדרין פרק י,
משנה ג'):
"עשרת השבטים שהגלה סנחריב... זרעם
זרע יעקב הם כמונו ... ארצות כלח וחבור בארץ הודו כולן גלויין לנו וידענו שיהודים
בהודו ובכינע (סין) הם רק מעט מזער נגד עם הקודש שבאפריקה ואירופה ואסיה המערבית
... רק שרבים מן הנשארים נטמעו בין הגויים, כאשר ידענו הרבה מהם שהם באינדיאן
(הודו) וכינע (סין) ואבעסיניען(אפגניסטן), ואינן יודעים רק שהם יהודים ומלין
את עצמן ומקיימין איזה מצוות, אבל עבודתם את ה' מעורב עם עבודת אלילים".
גם מאיר לייבוש מלבים כותב דברים דומים
באותה תקופה בפירושו לישעיהו מט, 9:
"ועשרה השבטים שהוגלו לחלח וחבור,
אינם תחת עכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות), ואין עליהם עול שיעבוד, אבל הם נסגרים
במקומות מסוגרים, שלא ידע איש את מקומם ודומה כאילו יושבים בחושך, שלא יראה אדם
... ועל עשרת השבטים אמר: "לאשר בחושך – הגלו".
יוסף ישראל בנימין המכונה
"בנימין השני" (1864-1818) יצא בשנת 1844 למסעו הראשון למזרח. גם הוא
אחד היחידים אשר כיתת רגליו בכדי לאתר מושבות של שבטים אבודים. ביקר בארץ
ישראל, סוריה, עירק, כורדיסטן, איראן, אפגניסטן, הודו וסין. במהלך מסעו
פגש שבטים שונים אותם זיהה כצאצאי עשרת השבטים. את ממצאיו סיכם בשנת 1859
(תרי"ט) בספרו מסעי ישראל.
מקרב שלוחי דרבנן אשר יצאו מארץ ישראל,
רובם ככולם פנו אל נדחי יהודה. מעטים בלבד פקדו את עשרת השבטים. אחד היחידים
שפגש בהם בפועל היה ר׳ אברהם חיים עבו, שליח ירושלים, אשר יצא להודו ב- 1869
וכך הוא מדווח על מפגש עם קהילות הפתאנים בקאבול שבאפגניסטן:
אדולף נויבאואר, מזרחן יהודי,פרסם
ב-1889 את חיבורו קבוצים שונים על ענייני עשרת השבטים ובני משה (פורסם כמאמר בתוך
קבץ על יד, ברלין, תרמ"ח). מצד אחד הוא סובר כי יש גרעין של מציאות במיתוס
שכן: "בפרק חלק נחלקו חז"ל אם עתידים לחזור, מכלל איפה כי בזמנם עדין
בהוויתן היו" (תרמ"ח: 38, משמו של אברהם יגל) ומצד שני, כאשר הוא דן
בשייכות אלדד הדני אל עשרת השבטים הוא קובע: "ולא ארד לעמקי החקירה אם אמת
היא או לא ... ואלהים יודע".
דבר קיומם האפשרי של עשרת השבטים, ממשיך
ללוות את לומדי התורה ורבניה גם במאה ה-20 כאשר הוא מתאפיין בהתייחסות ספציפית
לקהילות המזוהות עימם ומתוך ניסיון להגיש להם סיוע כלכלי, דתי וחינוכי.מבין
התומכים ניתן להזכיר את הראי"ה קוק ובנו הרצי"ה קוק,כאשר בראשית
שנות השמונים של המאה ה-20 , עורר הרב אליהו אביחיל סוגיה זו.
אביחיל, העומד מזה שנים רבות בראש תנועת
"עמישב", מסתמך על תורת הגר"א והראי"ה קוק בכל הנוגע לזיהויים והעלאתם של השבטים האבודים קובע:
"באשר לעשרת לשבטים החיים כגויים,
מאחר שהם נסתרים (מעבר לסמבטיון) ויש חייץ בינם לבינינו של חיים נוכרים ואימוץ
דתות זרות, מוטלת עלינו המצווה לחפשם ולהביאם לארץ ... מאחר שהם העיקר ...שבהם
תלויה גם גאולת כל יהודי העולם ... גם קודם גירותם יש מצוה להצילם משמד ומסכנה ...
דרך ההצלה ... תהיה תוך בדיקה אישית, שהרי יש גם סכנה לעם ישראל שיושפע על ידי אלה
שאינם רוצים להיות יהודים כהלכה" (נדחי ישראל, עמ' 107-104).
אביחיל יצר קשר עם בני מנשה שבצפון מזרח
הודו, עודד וסייע רבות להבאתם ארצה החל מ-1990. אביחיל קיבל את מכתבי ברכתם,
תמיכתם ועידודם של רבנים שונים בפעולותיו לקיבוץ נדחי ישראל: שלמה גורן, מנחם-מנדל
שניאורסון, אברהם כהנא-שפירא, מרדכי אליהו ועובדיה יוסף ז"ל, ויבדל לחיים הרב
שלמה עמאר (שם, 119-115).
על חלקו של הרב עמאר בסוגייה זו כותב
הלל הלקין בספרו "על גדת הסמבטיון":
"אביחיל ופרוינד (מיכאל פרוינד
– מנכ"ל תנועת "שבי ישראל" האחראית כיום מטעם הרבנות הראשית
לישראל, על גיורם של בני מנשה) הצליחו לשכנע את הרב הספרדי הראשי שלמה עמאר, לשלוח
בקיץ 2004 משלחת לצפון מזרח הודו בכדי לחקור את הקשר בין הקוקי-צ'ין-מיזו לשבט
מנשה ... התרשמותם, שהיתה שטחית ומבוססת על אותו בלבול של אגדה ואמת ... עודדה את
הרב עמאר לצאת בראשית 2005 בהכרזה שבני מנשה אכן צאצאים לאחד מעשרת השבטים..."
(עמ' 364).
לסיכום, מסקירה זו ניתן להיווכח כי עשרת
השבטים לא משו מזכרונם וליבם של היהודים וכי רבים מהם ניסו לקשור באופן טוטאלי בין
קבוצות אוכלוסייה שונות באסיה, אפריקה ואמריקה לבין עשרת השבטים האבודים, תוך
ניסיון ליצור הקבלה בין שרידי שפה, גנאלוגיה ומנהג לבין זהות עכשווית. ניסיון זה
עשוי להתפרש כלא יותר מאשר רומנטי. מאחורי אסכולה זו ניצבת סיעה גדולה הנזונה מן
האידיאה היהודית–משיחית מיסודם של הרמח"ל, הגאון מוילנה והראי"ה קוק.
המחקר אותו כתבתי אינו בא לשלול גישה זו, אך גם איננו נוטה לקבל אותה כעדות יחידה
וכדבר המובן מאליו.
מנגד לגישה זו,
נמצאים נציגי האסכולה השנייה - אנשי המדע,
חוקרי התנ"ך וההיסטוריה, יחד עם חוקרי המיתוס, התרבות והפולקלור.
יש מביניהם
האומרים, כי לא היו הדברים מעולם, וכי לעולם לא ניתן יהיה להוכיח באופן מדעי קשר
בין קבוצות אוכלוסייה החיות במקומות שונים בעולם לבין עשרת השבטים האבודים. להבנתם,
קבוצות אוכלוסייה אלה גורשו מארץ ישראל ב-720 לפנה"ס ונטמעו עד מהרה בקרב
העמים אליהם הוגלו. חסידי אסכולה זו סבורים, כי הניסיון או הרצון לאתר את עשרת
השבטים ביבשות אפריקה,אסיה ודרום אמריקה – הינו ניסיון רומנטי, שיש להשאירו
לרומנטיקנים ואין מקומו בין קתדרות המחקר. על אסכולה זו נמנים חוקרים כגון
האנתרופולוג פרידריך בארת' הנורווגי, ווילי סטיול, ברנט גלטצר והרלד הייזמן
מגרמניה.
הקבוצה השלישית של
החוקרים סוברת כי מיתוס זה יישאר לעד מיתוס, אך יש לנוע סביבו ולנסות לחפש אחר
שרידים ריאלים כל שהם ודרך חקר המסורת, המנהגים, ההיסטוריה, הפולקלור והגנטיקה
לחבר בין אוכלוסיות אלה והעם היהודי.
בלוג זה יתנהל על
ציר זה שבין המיתוס והריאליה, כאשר אין הוא בא לשלול אף אחד מן האסכולות, אך כדברי
פרופ' חביבה פדיה ואיתמר גרינוולד המוזכרים לעיל, אני שואף לחקור בכלים מדעיים
שונים את המיתוס הזה, תוך שאני מתמקד באוכלוסיה חיה וקיימת המזהה עצמה כשריד עשרת
השבטים – אוכלוסיית הפתאנים בהודו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה