לחפש בהודו את הודו

מסתבר כי לכל אחד ואחת יש את ה"הודו" שלו! כך חשבתי שעה שרכשתי כרטיס ונפרדתי מבאלו, סוכן הנסיעות האדיב מחברת פלאי איסט. אני עדיין מחפש בהודו את הודו. מחפש אותה זו הפעם התשיעית במהלך עשור השנים האחרון. 

בתחילה חפשתי את הודו כתרמילאי. שלושה חודשים סובבתי בה לאורכה ב-2004, מבקש להישאב בין מרווחי שיניהם הלבנות של מארחי השוכנים בין: 

לאדק               

הימצ'ל-פרדש 

רג'סטן             

ווראנסי.  
  

שבתי אליה ב-2006 בכדי להוסיף ולשוטט בה ואפילו עד עמק הצ'מבה הגעתי: 

  

כאשר אני שב ואומר לעצמי – o.k. – הייתי בהודו, אך האם הייתה הודו בי?! 

מששבתי לישראל, ידעתי כי עתיד אני לשוב אליה בשלישית. מה כל כך מושך אותי לשוב אליך, הודו? ידעתי כי כל התשובות שאתן אינן מספקות וכי כל התשובות שאתן משלימות זו את זו בכדי להפוך לנכונות. השהייה במרחב,המפגש עם האוריינט ועם תרבות המזרח, המפגש עם האחר, השיטוט ברגליים כמי שמאפשר שיטוט בים התודעה ומעל הכל המידות והתכונות, אותה מידת עדינות והכלה הקיימת בבני הודו - שבתה את לבי עד למאד.לא סתם בקשתי להשאב אל בין מרווחי שיניהם. חשתי כי אצל רבים מהם, אשר טרם נתנגעו בנגעי המערב - האגו כמעט ואינו משחק תפקיד. חשתי אצל רבים מהם ביישנות, רחמנות וגמילות חסדים. מידת הכנסת האורחים לה זכיתי בערים ובכפרים הפליאה אותה בכל פעם מחדש. "אורח הוא כמו אל" היו שבים וטוענים מארחי בשעות אחרות ובמקומות שונים.

אלא שלאחר שני ביקורים ממושכים, הבנתי כי עלי למצוא הצדקה מוסרית להמשך הקשר שלי עם הודו ותושביה. בתחילה חשבתי כי אולי אעשה מחקר לדוקטורט על תופעת התרמילאיות הישראלית בהודו. אלא שבאותם ימים פרסמה ד"ר דריה מעוז את מחקרה והבנתי שכבר תפסו לי.