ואני קמתי הבוקר אחרי לילה לא שקט וברגשות מעורבים. אומר לעצמי שאני נכנס למצב "צו 8". פחות להתעסק כעת עם תחושות העוברות לי בגוף, כגון חולשה, עייפות, מתח ועצבנות, ויותר להיות מרוכז בכאן ובעכשיו. לארוז את כל הציוד הנדרש ולסיים לסגור כל מיני פינות שעוד נותרו פתוחות.
אינני זוכר במהלך שמונה הנסיעות שקדמו כי חשתי תחושות דומות, אך כנראה שהן היו שם. ביומני המסע הקודמים שלי אני מדבר על תחושה הפוכה לחלוטין עם הכנסי להודו - תחושה של פרח הנפתח אל האור. אני רוצה לקוות כי גם הפעם מתוך תחושת האין וההעדר שקיימת אצלי כרגע, תבוא בהמשך תחושה טובה יותר של יש ומלאות מחודשת.
ברגעים אלה אני מרגיש שאני כל כך אוהב את הבית בו אני חי. את הנפשות הפועלות בו. את אשתי, דתיה, המאפשרת ומקריבה לעיתים כה הרבה למען המחקר הזה באופן שאינו מובן מאליו כלל, את ששת ילדינו: רעות, יונתן בעלה וארבעת ילדיהם המקסימים, אפי, שנמצא אף הוא בהודו ואני עתיד לפגוש אותו מתישהו שם. עדיאל שחזר מהודו מטיול של חמישה חודשים וכעת לומד במכללת הד. אוריאל הלומד בישיבת ההסדר בקריית אונו. יעל - שסיימה בשבוע שעבר שנת מדרשה וכעת עמדת לפני תחילת לימודים לתואר ראשון ובני הצעיר ידידיה, הלומד בישיבה התיכונית -ימית בעיר אילת.
געגועים הם אלה המייצרים כעת את תחושת צו השמונה הזה בתוכי. הגעגועים הללו, שעה שעודני נמצא בבית, מייצרים בי איזו תחושה של כבדות, ויש רגעים שאני חש כאותו נידון, אשר נלקח ממקום כלאו אל מקום גרוע הרבה יותר ומתחנן על נפשו להישאר בתוך ברירת המחדל הקודמת, המוכרת לו מימים, ובלבד שיוכל להמשיך ולחיות מתוך תחושה בסיסית של בטחון קיומי.
כנראה שלצד הגעגועים קיים הרצון לבטחון. הצורך בבטחון קיומי זה מזכיר לי כי ביום רביעי שעבר, ערכנו כאן בבית מפגש חברים וארוחת ערב לעל התורמים שהעניקו מכספם לשם הוצאתו לפועל של המסע הנוכחי. במהלך הערב התפתח דיון מעניין בין היושבים אודות סוגיית פרסום המסע "און-ליין" באמצעות הפייסבוק, הבלוג וניוזלייטרים מסכמים. היו שסברו כי מהלך שכזה הכרחי, שכן אם אינך שם - אינך קיים! והיו שסברו כי "אין הברכה שורה אלא בסמוי מן העין" וכי למען הצלחת המסע ולמען בטחוני האישי, ראוי ונכון הוא כי אשמור בצנעה את דבר הנסיעה, ממש כפי שהורים שומרים בצנעה את בשורת ההריון, מחשש שמא ייפגע העובר.
הדיון ארך שעה ארוכה. היו שסברו בכה והיו שסברו בכה וקשה כאשר אני מצוי בתווך. שתקתי בעת הדיון והקשבתי לסברות השונות. בתחילה נטיתי לחשוב כאותם התומכים בפרסום המסע שכן אני חפץ ורוצה לפרסם את סיפורם של הפתאנים בישראל ובתפוצות יהודיות נוספות בעולם. חשוב לי שהעולם יידע על דבר קיומם ועל כך שכפי הנראה מבין כל הקבוצות הטוענות כיום לשייכותם אל צאצאי עשרת השבטים, לפתאנים יש הרבה סימוכין והוכחות. מאידך במהלך הויכוח, חשבתי לעצמי כי אכן עדיף לי כחוקר לפעול בשטח בצנעה, כפי שגם עשיתי בעבר, ורק לאחר שאסיים את כל המהלך המחקרי, סביב אילנות היוחסין וסביב המנהגים, אפרסם אותו כחוברת או ספר אשר יעמדו לרשות המתעניינים בנושא.
במהלך הדיון, תוך כדי נגיסות בקינוחי הבלינצ'ס במלית תפוחי העץ ובגלידה, הושגה פשרה - במהלך המסע ייכתב הבלוג בעברית בלבד, כאשר לאחר סיום המסע יפורסמו הממצאים באמצעים פרסומיים נוספים.
כחלק ממסגרת ההכנות למסע נפגשתי אתמול פרופ' יונה סכלקנס, מומחה למחקר אילנות יוחסין באוניברסיטה העברית בהר הצופים. התרשמתי עמוקות מאישיותו של האיש, אליו פניתי בבקשה כי נחה אותי מעט לקראת המפגש החוזר עם אילנות היוחסין של הפתאנים. פרופ' סכלקנס, אשר הקדיש לי למעלה משעתיים, סבר כי ראשית יש להגדיר את חקר המנהגים ואילנות היוחסין כאמצעי לבירור שאלת מחקר מעמיקה עוד יותר. להבנתו השאלה המתבקשת צריכה לנוע סביב סוגיית הזהות בחברה הפתאנית של המאה העשרים ואחת. האם בתוך הקהילות הפתאניות אנו פוגשים בביטויים קונפליקטואליים של זהות הנחלקים בין כמה מוקדים:
1. זהות פתאנית מול זהות אסלאמית.
2. כיצד פוגשים הפתאנים את המוסלמים מהקסטות הגבוהות?
3. כיצד פוגשים הפתאנים את המוסלמים מהקסטות הנמוכות מהם?
4. זהות פתאנית-אסלאמית לעומת זהותם כ"בני ישראל".
5. היחס אל אילנות היוחסין כמעצבי זהות וכמגדירי זהות: מתי משתמשים הפתאנים באילנות היוחסין ואיך הם חשים כלפי עצם קיומם?
6. זהות פתאנית, זהות אסלאמית, זהות כבני ישראל וכיצד אלה משתלבים בתוך התרבות הדמוקרטית חילונית של הודו.
חלקי זהות אלה מול הקשר עם העם היהודי ובני ישראל
7. מנהגים פתאניים כמעצבי זהות וכיצד מסבירים הפתאניים את הקשר בין השוני במנהגיהם לבין כמה ממנהגי האסלאם
8. כיצד מסבירים הפתאנים את הקרבה בין מנהגיהם לבין מנהגי היהודים ומה זה עושה לזהותם?
שאלות אלה ואחרות צריכות להבדק במהלך המחקר הנוכחי, כאשר, בהתאם להנחייתו של הפרופ' הנכבד יש לצד פיענוח הטקסט של אילנות היוחסין, לשים דגש כאמור על מקומם של עצי יוחסין אלה בתוך הקהילה: מה הרקע ההיסטורי לכתיבתם, האם הועתקו מתוך ספרים קדומים, מי נתן את ההוראה לכתבם, מה בדיוק תפקידו של הבארא הזארי בתוך התהליך הזה, ממי קיבל את התפקיד ומתי. האם התפקיד עובר בירושה ומי יהיה יורשו של הבארא הזארי הנוכחי.
ככלל, הציע הפרופ' להמשיך ולראיין כמה שאפשר יותר אנשים, ולעיתים מבלי לחפור יותר מדי - לבקשם לספר את סיפורו של העם הפתאני כפי שסופר להם ולאחר מכן לנסות ולאמת היסטורית את הסיפור. אמרתי לפרופ' כי זאת פעולה שברובה כבר נעשתה במפגשים הקודמים, וכי מרבית סיפורי המוצא הפתאניים מסתמכים על דברי סופרו של הקיסר אכאבאר בספר ההיסטוריה "מחזאני אפגני" שנכתב במאה ה-15, בו מוזכרת במלואה תיאוריית קיס המפורסמת ומוצא הפתאנים בשבט בנימין ובמשפחת המלוכה של שאול בן קיש.
ובכל זאת, כדאי לראיינם סמוך לאילנות היוחסין, לבקש מהם למצוא את משפחתם בתוך האילן ולנסות להבין מהם זוכרים או יודעים על אבותיהם, התנהלותם ומנהגם.
אולי ניתן יהיה גם למצוא איזה תיעוד היסטורי בתוך אילנות יוחסין אלה ולשם כך אני מתפלל כי פרופ' מהביר סינג מאוניברסיטת גהוטם בודהה שבעיר נוידה הסמוכה לדלהי, לא יבריז וכפי שהבטיח כבר מספר פעמים במהלך השנה - יתלווה אלי, ללא בקשת תשלום נוסף אל הבארא הזארי בכדי לעיין בכתבים העתיקים הכתובים בכתב הדייב-נאגרי הארכאי, שמזה מאות שנים אינו בשימוש בהודו, ואילנות יוחסין כתובים הינדית מדוברת תופסים את מקומו.
אתמול העברתי הרצאה במרכז "יד בן צבי" שבשכונת רחביה הירושלמית, על חווית המפגש שלי עם הפתאנים. הנסיון להעלות את ההרצאה בפייסבוק נכשל - שכן הקובץ כבר מדי, אנסה להעלות אותו לבלוג.
השומעים צפו בקטע הפגישה שלי עם הבארא הזארי. ד"ר הגר סלמון, אשר הנחתה את הכנס העלתה בסיום ההרצאה את שאלה אודות שאלת החוויה שבהחזקת ספרים כה עתיקה. כן שאלה מצויינת שלא חשבתי עליה עד כה שכן מחשבותי נדדו אל כיוון קצת אחר - כיוון ה"אנחנו - הם - אנחנו" ומזה אומר לי, לנו במאה ה-21, וכלשון ההרצאה:
אני חייב לציין כי המפגש עם אילנות היוחסין הללו היה אחד מרגעי המחקר המרגשים ביותר שהיו לי במהלך ביקורי. לא רק בשל העובדה כי עליתי על עקבותיהם של אילנות יוחסין עתיקים המהווים "תנא דמסייע" לדיווחו של ה"מחזאני אפגני" אודות תיאוריית קיס ומוצא הפתאנים בעם ישראל, אלא בעיקר בשל העובדה כי הנה לכאורה הם – אנחנו – הם, כאשר להם אף יתרון על רבים מבני יהודה בכך שהם יכולים להוכיח את היותם הם, אם יתבקשו לעשות זאת ללא כל קושי, בעוד אני, היושב מולם שאלתי עצמי - כמה דורות אחורה אני יכול להגיע כאשר אני מונה את אילן היוחסין היהודי שלי? כמה אחורה יכולים ללכת הלויים והכהנים שמבני עמי בכדי להוכיח את ייחוסם?
אני מודה כי בעשרות הראיונות והמפגשים שהיו לי עם הפתאנים בין 2007 ל-2013, ליווה אותי חשש קל שיבקשו הם ממני להוכיח את ייחוסי, להוכיח שאמנם אני נמנה על בני אברהם, יצחק ויעקב, שבט יהודה וכו'. מצד אחד - ברור היה לי כי דווקא אותה מסירות אשר גילו אבותי ורצונם העז לשמור על יהדותם מול גלים של אנטישמיות, המרות דת, עלילות דם וכבשני האש של אושויץ – דווקא רצון זה הינו חזק הרבה יותר ממסמכיהם אלה של הפתאנים אשר אין להם כל רצון בימים אלה, על אף ייחוסם הברור, לשוב ולהצטרף אל חייק העם היהודי. מאידך, באותם רגעים בהם ישבתי מול הבארא-הזארי, חשבתי לעצמי – מה פתאום שירצו הם לשוב ולהצטרף אל חיק העם היהודי. אולי נכון יותר יהיה שהעם היהודי ירצה לשוב אליהם? אולי נכון יותר שאנו נבנה את הגשר מעל תהומות אירוע מכירת יוסף הראשון בימי משפחת יעקב, ואירוע מכירת יוסף השני בימי ירובעם בן נבט? אולי הגיעה העת שהעם היהודי שרק בשנים האחרונות התחיל להתאושש מטראומת הגלות, יפנה אל הפתאנים בהודו ובאפגניסטן בכדי ללמוד מהם ניהול חיים נורמליים נעדרי מרכיבים כרומוזומיים של שואה וטראומת גלות? בהקשר לכך נזכרתי בדבריו של הראי"ה קוק, שלכאורה יש בהם מן החדשנות הנועזת, וכך כותב הראי"ה ב-1923 בהסכמתו לספר "קול מבשר" של הרב שמעון-צבי הורוביץ העוסק במקום המצאם האפשרי של השבטים האבודים:
"הגלות נטלה מאתנו את האופי העז וגאוותן של ישראל ניטלה מהן. חסרון זה עומד הוא להתמלאות על ידי השפעתם של עשרת השבטים,שהננו מצפים את הופעתם בתור קיבוץ שלם, חסון ועומד בצביון גאוותו התמימה ...".
דבריו אלה של הראי"ה מעוררים שאלות רבות, האמנם הננו מצפים את הופעתם של עשרת השבטים, האמנם הם מצפים את הופעתנו, האמנם יכולה להתרחש כאן טרנספורמציה בין אנרגתית בינם לבינינו, האמנם ניתן לבנות גשר מעל נהרות האגדה והמיסטיקה ולנסות לגשר בינם לבינינו, בינינו לבינם, או שאולי דיינו בכך שכל קבוצה במאה ה-21 תדע את עצמה, את זהותה ומקומה על ציר הזמן תוך מתן כבוד לידיעה שההיסטוריה היא כאותה גבינה שוויצרית, ויש הרבה יותר חורים שחורים ממידע?
יאללה, אלך להתארגן. כבר מאוחר. מקלחת זריזה ותפילה חרישית להצלחת המסע הזה כולו עשויים לשפר במעט את מצב רוחי. לאחר מכן אתפנה לארוז, אצא ל"סופר" בכדי להצטייד בקופסאות שימורים ובעוד מעט מזון תעשייתי לשעות הקשות בהם כבר נמאס לך להיות מוזן מצלחות "תאלי" מהביל, חריף להחריד ובעיקר צמחוני. יהיה בסדר, אני מבקש, כמעט מפציר, העננים יתפזרו והפרחים הסגורים ורווי הטל יפתחו שנית אל האור. אמן.
אינני זוכר במהלך שמונה הנסיעות שקדמו כי חשתי תחושות דומות, אך כנראה שהן היו שם. ביומני המסע הקודמים שלי אני מדבר על תחושה הפוכה לחלוטין עם הכנסי להודו - תחושה של פרח הנפתח אל האור. אני רוצה לקוות כי גם הפעם מתוך תחושת האין וההעדר שקיימת אצלי כרגע, תבוא בהמשך תחושה טובה יותר של יש ומלאות מחודשת.
ברגעים אלה אני מרגיש שאני כל כך אוהב את הבית בו אני חי. את הנפשות הפועלות בו. את אשתי, דתיה, המאפשרת ומקריבה לעיתים כה הרבה למען המחקר הזה באופן שאינו מובן מאליו כלל, את ששת ילדינו: רעות, יונתן בעלה וארבעת ילדיהם המקסימים, אפי, שנמצא אף הוא בהודו ואני עתיד לפגוש אותו מתישהו שם. עדיאל שחזר מהודו מטיול של חמישה חודשים וכעת לומד במכללת הד. אוריאל הלומד בישיבת ההסדר בקריית אונו. יעל - שסיימה בשבוע שעבר שנת מדרשה וכעת עמדת לפני תחילת לימודים לתואר ראשון ובני הצעיר ידידיה, הלומד בישיבה התיכונית -ימית בעיר אילת.
געגועים הם אלה המייצרים כעת את תחושת צו השמונה הזה בתוכי. הגעגועים הללו, שעה שעודני נמצא בבית, מייצרים בי איזו תחושה של כבדות, ויש רגעים שאני חש כאותו נידון, אשר נלקח ממקום כלאו אל מקום גרוע הרבה יותר ומתחנן על נפשו להישאר בתוך ברירת המחדל הקודמת, המוכרת לו מימים, ובלבד שיוכל להמשיך ולחיות מתוך תחושה בסיסית של בטחון קיומי.
כנראה שלצד הגעגועים קיים הרצון לבטחון. הצורך בבטחון קיומי זה מזכיר לי כי ביום רביעי שעבר, ערכנו כאן בבית מפגש חברים וארוחת ערב לעל התורמים שהעניקו מכספם לשם הוצאתו לפועל של המסע הנוכחי. במהלך הערב התפתח דיון מעניין בין היושבים אודות סוגיית פרסום המסע "און-ליין" באמצעות הפייסבוק, הבלוג וניוזלייטרים מסכמים. היו שסברו כי מהלך שכזה הכרחי, שכן אם אינך שם - אינך קיים! והיו שסברו כי "אין הברכה שורה אלא בסמוי מן העין" וכי למען הצלחת המסע ולמען בטחוני האישי, ראוי ונכון הוא כי אשמור בצנעה את דבר הנסיעה, ממש כפי שהורים שומרים בצנעה את בשורת ההריון, מחשש שמא ייפגע העובר.
הדיון ארך שעה ארוכה. היו שסברו בכה והיו שסברו בכה וקשה כאשר אני מצוי בתווך. שתקתי בעת הדיון והקשבתי לסברות השונות. בתחילה נטיתי לחשוב כאותם התומכים בפרסום המסע שכן אני חפץ ורוצה לפרסם את סיפורם של הפתאנים בישראל ובתפוצות יהודיות נוספות בעולם. חשוב לי שהעולם יידע על דבר קיומם ועל כך שכפי הנראה מבין כל הקבוצות הטוענות כיום לשייכותם אל צאצאי עשרת השבטים, לפתאנים יש הרבה סימוכין והוכחות. מאידך במהלך הויכוח, חשבתי לעצמי כי אכן עדיף לי כחוקר לפעול בשטח בצנעה, כפי שגם עשיתי בעבר, ורק לאחר שאסיים את כל המהלך המחקרי, סביב אילנות היוחסין וסביב המנהגים, אפרסם אותו כחוברת או ספר אשר יעמדו לרשות המתעניינים בנושא.
במהלך הדיון, תוך כדי נגיסות בקינוחי הבלינצ'ס במלית תפוחי העץ ובגלידה, הושגה פשרה - במהלך המסע ייכתב הבלוג בעברית בלבד, כאשר לאחר סיום המסע יפורסמו הממצאים באמצעים פרסומיים נוספים.
כחלק ממסגרת ההכנות למסע נפגשתי אתמול פרופ' יונה סכלקנס, מומחה למחקר אילנות יוחסין באוניברסיטה העברית בהר הצופים. התרשמתי עמוקות מאישיותו של האיש, אליו פניתי בבקשה כי נחה אותי מעט לקראת המפגש החוזר עם אילנות היוחסין של הפתאנים. פרופ' סכלקנס, אשר הקדיש לי למעלה משעתיים, סבר כי ראשית יש להגדיר את חקר המנהגים ואילנות היוחסין כאמצעי לבירור שאלת מחקר מעמיקה עוד יותר. להבנתו השאלה המתבקשת צריכה לנוע סביב סוגיית הזהות בחברה הפתאנית של המאה העשרים ואחת. האם בתוך הקהילות הפתאניות אנו פוגשים בביטויים קונפליקטואליים של זהות הנחלקים בין כמה מוקדים:
1. זהות פתאנית מול זהות אסלאמית.
2. כיצד פוגשים הפתאנים את המוסלמים מהקסטות הגבוהות?
3. כיצד פוגשים הפתאנים את המוסלמים מהקסטות הנמוכות מהם?
4. זהות פתאנית-אסלאמית לעומת זהותם כ"בני ישראל".
5. היחס אל אילנות היוחסין כמעצבי זהות וכמגדירי זהות: מתי משתמשים הפתאנים באילנות היוחסין ואיך הם חשים כלפי עצם קיומם?
6. זהות פתאנית, זהות אסלאמית, זהות כבני ישראל וכיצד אלה משתלבים בתוך התרבות הדמוקרטית חילונית של הודו.
חלקי זהות אלה מול הקשר עם העם היהודי ובני ישראל
7. מנהגים פתאניים כמעצבי זהות וכיצד מסבירים הפתאניים את הקשר בין השוני במנהגיהם לבין כמה ממנהגי האסלאם
8. כיצד מסבירים הפתאנים את הקרבה בין מנהגיהם לבין מנהגי היהודים ומה זה עושה לזהותם?
שאלות אלה ואחרות צריכות להבדק במהלך המחקר הנוכחי, כאשר, בהתאם להנחייתו של הפרופ' הנכבד יש לצד פיענוח הטקסט של אילנות היוחסין, לשים דגש כאמור על מקומם של עצי יוחסין אלה בתוך הקהילה: מה הרקע ההיסטורי לכתיבתם, האם הועתקו מתוך ספרים קדומים, מי נתן את ההוראה לכתבם, מה בדיוק תפקידו של הבארא הזארי בתוך התהליך הזה, ממי קיבל את התפקיד ומתי. האם התפקיד עובר בירושה ומי יהיה יורשו של הבארא הזארי הנוכחי.
ככלל, הציע הפרופ' להמשיך ולראיין כמה שאפשר יותר אנשים, ולעיתים מבלי לחפור יותר מדי - לבקשם לספר את סיפורו של העם הפתאני כפי שסופר להם ולאחר מכן לנסות ולאמת היסטורית את הסיפור. אמרתי לפרופ' כי זאת פעולה שברובה כבר נעשתה במפגשים הקודמים, וכי מרבית סיפורי המוצא הפתאניים מסתמכים על דברי סופרו של הקיסר אכאבאר בספר ההיסטוריה "מחזאני אפגני" שנכתב במאה ה-15, בו מוזכרת במלואה תיאוריית קיס המפורסמת ומוצא הפתאנים בשבט בנימין ובמשפחת המלוכה של שאול בן קיש.
ובכל זאת, כדאי לראיינם סמוך לאילנות היוחסין, לבקש מהם למצוא את משפחתם בתוך האילן ולנסות להבין מהם זוכרים או יודעים על אבותיהם, התנהלותם ומנהגם.
אולי ניתן יהיה גם למצוא איזה תיעוד היסטורי בתוך אילנות יוחסין אלה ולשם כך אני מתפלל כי פרופ' מהביר סינג מאוניברסיטת גהוטם בודהה שבעיר נוידה הסמוכה לדלהי, לא יבריז וכפי שהבטיח כבר מספר פעמים במהלך השנה - יתלווה אלי, ללא בקשת תשלום נוסף אל הבארא הזארי בכדי לעיין בכתבים העתיקים הכתובים בכתב הדייב-נאגרי הארכאי, שמזה מאות שנים אינו בשימוש בהודו, ואילנות יוחסין כתובים הינדית מדוברת תופסים את מקומו.
אתמול העברתי הרצאה במרכז "יד בן צבי" שבשכונת רחביה הירושלמית, על חווית המפגש שלי עם הפתאנים. הנסיון להעלות את ההרצאה בפייסבוק נכשל - שכן הקובץ כבר מדי, אנסה להעלות אותו לבלוג.
אני חייב לציין כי המפגש עם אילנות היוחסין הללו היה אחד מרגעי המחקר המרגשים ביותר שהיו לי במהלך ביקורי. לא רק בשל העובדה כי עליתי על עקבותיהם של אילנות יוחסין עתיקים המהווים "תנא דמסייע" לדיווחו של ה"מחזאני אפגני" אודות תיאוריית קיס ומוצא הפתאנים בעם ישראל, אלא בעיקר בשל העובדה כי הנה לכאורה הם – אנחנו – הם, כאשר להם אף יתרון על רבים מבני יהודה בכך שהם יכולים להוכיח את היותם הם, אם יתבקשו לעשות זאת ללא כל קושי, בעוד אני, היושב מולם שאלתי עצמי - כמה דורות אחורה אני יכול להגיע כאשר אני מונה את אילן היוחסין היהודי שלי? כמה אחורה יכולים ללכת הלויים והכהנים שמבני עמי בכדי להוכיח את ייחוסם?
אני מודה כי בעשרות הראיונות והמפגשים שהיו לי עם הפתאנים בין 2007 ל-2013, ליווה אותי חשש קל שיבקשו הם ממני להוכיח את ייחוסי, להוכיח שאמנם אני נמנה על בני אברהם, יצחק ויעקב, שבט יהודה וכו'. מצד אחד - ברור היה לי כי דווקא אותה מסירות אשר גילו אבותי ורצונם העז לשמור על יהדותם מול גלים של אנטישמיות, המרות דת, עלילות דם וכבשני האש של אושויץ – דווקא רצון זה הינו חזק הרבה יותר ממסמכיהם אלה של הפתאנים אשר אין להם כל רצון בימים אלה, על אף ייחוסם הברור, לשוב ולהצטרף אל חייק העם היהודי. מאידך, באותם רגעים בהם ישבתי מול הבארא-הזארי, חשבתי לעצמי – מה פתאום שירצו הם לשוב ולהצטרף אל חיק העם היהודי. אולי נכון יותר יהיה שהעם היהודי ירצה לשוב אליהם? אולי נכון יותר שאנו נבנה את הגשר מעל תהומות אירוע מכירת יוסף הראשון בימי משפחת יעקב, ואירוע מכירת יוסף השני בימי ירובעם בן נבט? אולי הגיעה העת שהעם היהודי שרק בשנים האחרונות התחיל להתאושש מטראומת הגלות, יפנה אל הפתאנים בהודו ובאפגניסטן בכדי ללמוד מהם ניהול חיים נורמליים נעדרי מרכיבים כרומוזומיים של שואה וטראומת גלות? בהקשר לכך נזכרתי בדבריו של הראי"ה קוק, שלכאורה יש בהם מן החדשנות הנועזת, וכך כותב הראי"ה ב-1923 בהסכמתו לספר "קול מבשר" של הרב שמעון-צבי הורוביץ העוסק במקום המצאם האפשרי של השבטים האבודים:
"הגלות נטלה מאתנו את האופי העז וגאוותן של ישראל ניטלה מהן. חסרון זה עומד הוא להתמלאות על ידי השפעתם של עשרת השבטים,שהננו מצפים את הופעתם בתור קיבוץ שלם, חסון ועומד בצביון גאוותו התמימה ...".
דבריו אלה של הראי"ה מעוררים שאלות רבות, האמנם הננו מצפים את הופעתם של עשרת השבטים, האמנם הם מצפים את הופעתנו, האמנם יכולה להתרחש כאן טרנספורמציה בין אנרגתית בינם לבינינו, האמנם ניתן לבנות גשר מעל נהרות האגדה והמיסטיקה ולנסות לגשר בינם לבינינו, בינינו לבינם, או שאולי דיינו בכך שכל קבוצה במאה ה-21 תדע את עצמה, את זהותה ומקומה על ציר הזמן תוך מתן כבוד לידיעה שההיסטוריה היא כאותה גבינה שוויצרית, ויש הרבה יותר חורים שחורים ממידע?
יאללה, אלך להתארגן. כבר מאוחר. מקלחת זריזה ותפילה חרישית להצלחת המסע הזה כולו עשויים לשפר במעט את מצב רוחי. לאחר מכן אתפנה לארוז, אצא ל"סופר" בכדי להצטייד בקופסאות שימורים ובעוד מעט מזון תעשייתי לשעות הקשות בהם כבר נמאס לך להיות מוזן מצלחות "תאלי" מהביל, חריף להחריד ובעיקר צמחוני. יהיה בסדר, אני מבקש, כמעט מפציר, העננים יתפזרו והפרחים הסגורים ורווי הטל יפתחו שנית אל האור. אמן.
