יצאתי ביום שישי לקנות לפתאנים מתנות.
חפשתי שי צנוע, אשר לא יכביד על משקל המזוודה שבטיסות פנים מובהודו מוגבל ל-15 ק"ג בלבד.
יצאתי אל שכונת מאה שערים הירושלמית, מתוך תקווה למצוא משהו בעל ריח יהודי שלא יעלה הרבה, אך יהיה גם מספיק נאה.
עמדתי בכיכר המפורסמת הנכנסת אל תוך מאה שערים וחשבתי לעצמי כי גם האנשים שסביבי הם לא יותר מאשר שבט אבוד. שבט המחפש אחר ניראות ועל כן ממשיך להצטיין במלבושו המשונה. החום בחוץ היה כבד מנשוא ומימיני ושמאלי, ברמזור האיקסים, נצבו בעיקר גברים, חלקם כבר לבושים בבגדי שבת, זאת על אף שהשעה היתה לפני חצות היום. כובע פרווה גבוה לראשם ומעיל חסידי שחור וארוך מכסה את כל גופם עד לקרסוליהם העוטים גרביים לבנות. ניסיתי לבחון את פניהם אך כל סימן של זיעה לא ניכר בהם. הבטתי בבית שחיי הרטוב מזיעה ונערתי מעט את שרוולי החולצה. איך זה שאני כן מזיע והם לא? ויהי הדבר בעיני לפלא.
על שפת המדרכה ניצב איש עם רשם-קול מתוכו בקע קולו של דרשן כלשהו אשר דרש בגנות השימוש במחשב ובאינטרנט. ההמתנה ברמזור ארכה זמן רב ולא ניתן היה לחמוק מדברי המוסר של אותו רב אשר נשמעו בווליום גבוה להחריד: "הרב קנייבסקי פסק כי להסתכל פעם אחת באינטרנט זה כמו לאכול מאה פעמים חזיר". משפט נורא. הבטתי בפניהם החתומות של החסידים וחסידות, הליטאיים והליטאיות - וכמו שזיעה לא נמצאה שם, כך לא מצאתי שום שריר שזע להם על הפנים. רק אצלי זעו כל שרירי הגוף באי נוחות מכאיבה. חשתי, אולי בהשפעת הסצנה מתוך הסרט "מפריח היונים" שראיתי לא מזמן, כי רק גרדום חסר כאן כעת, לתלות עליו ממרים שכמוני כאשר שלט עשוי קרטון תלוי על צוארם, עליו כתוב: נמנעתי מאכילת חזיר, אך רחמנא ליצלן, נעזרתי רבות באינטרנט!
שבט אבוד. הדהדו אז שתי המילים הללו בראשי. ולאחר מכן - ברוך שלא עשני חרדי. אמנם דרכים רבות ישנן בכדי להיות יהודי, אך מבין כולן הפחות עדיפה עלי זו הדרך של השבט האבוד הזה, אשר נותר בקבעונו, ומאז ימות השמד מנסה להציל בכל כוחו את שרידיו של עידן אבולוציוני יהודי קדום, אשר נקבר כבר מזמן תחת הריסותיה של ממלכת פולין.
נכנסתי לאחת מחנויות המזכרות אשר היו עדיין פתוחות. בחנות הראשונה הציעו לי לקנות ספל - שלהפתעתי היה קשור אליו דגל כחול לבן מינאטורי עם כתובית I LOVE ISRAEL. "כאן בשכונה האנטי ציונית הזאת אתם מחזיקים כאלה ספלים", שאלתי את המוכר, אשר אפילו לא חייך. לי בכל אופן זה לא התאים. הקשר עם הפתאנים הינו קשר רגיש ונראה היה לי כי נכון אעשה אם לא אשלב בתוכו סממנים פוליטיים. בחנות השנייה איש חביב ניגש אלי והציע את עזרתו. היו שם תמונות קטנות ממוסגרות עם המילה שלום, או Jerusalem. זה היה נראה נחמד. סולידי. "מאה שקלים ביום חול, שמונים למי שקונה ביום שישי". חששתי כי כמה תמונות עלולות להכביד על משקל המזוודה ואמרתי כי אחשוב על כך.
יצאתי מהחנות והחלטתי לנסוע לחנות "מוריה" שברובע היהודי שבין החומות. חנות אותה מנהל כבר למעלה משלושים שנה מוטי מרקוביץ ידידי. מה לעשות אך המקום גורם. ואם במאה שערים צווחה תחושת חוסר השייכות שלי, את סמטאות העיר העתיקה ואת ריחן, אהבתי יותר. חש אני עד היום איזה רפרוף אוריינטלי על פני לנוכח בליל הריחות, השפות, כוסות הקפה המהביל והלימונדה הקרירה הנישאים על מגש ברחוב העיר, בעלי החנויות הניצבים בפתח החנות, מעשנים נרגילה המפיצה ריח נעים ומשחקים זה עם זה שש-בש. המראות והריחות הללו מחזירים אותי הרחק אל שווקי אנטליה, איסטנבול וכמובן לבאזרים האין סופיים של דלהי וג'איפור. מוטי הבין עניין והצליח למלא את מבוקשי - מתנות מזכרת ירושלמיות למי שאינם יהודים. בין השאר הציע לי מעין תבליט המחובר למחזיק מפתחות. בתבליט דגם קטן של הכותל ומסגד אל אקצה, ותחתיו - המילה Jerusalem. פלורליזם בהתגלמותו. עשרה שקלים לכל יחידה. קניתי ללא היסוס. כאשר למארחת שלי מבני מנשה - זאי-תונ-צנגי, קניתי דיסק של מוסיקה יהודית לגיטרה וכך גם לנברס ידידי.
מלבד זאת קניתי גם כמה סטים של תחתיות לכוסות עשויות עץ, עם תמונה של אתרים בירושלים. אגב, גם התבליט וגם התחתיות (וכנראה גם הדיסקים) - כולם מיוצרים בסין. ומסין הגיעו לירושלים, בכדי לחזור באותה דרך אל צפון מזרח הודו, ולאחר מכן אל מרכזה. לא נותר לי כעת אלא לקוות כי מארחי אכן ישמחו למראה המתנות הללו ויעשו בהן שימוש.
חפשתי שי צנוע, אשר לא יכביד על משקל המזוודה שבטיסות פנים מובהודו מוגבל ל-15 ק"ג בלבד.
יצאתי אל שכונת מאה שערים הירושלמית, מתוך תקווה למצוא משהו בעל ריח יהודי שלא יעלה הרבה, אך יהיה גם מספיק נאה.
עמדתי בכיכר המפורסמת הנכנסת אל תוך מאה שערים וחשבתי לעצמי כי גם האנשים שסביבי הם לא יותר מאשר שבט אבוד. שבט המחפש אחר ניראות ועל כן ממשיך להצטיין במלבושו המשונה. החום בחוץ היה כבד מנשוא ומימיני ושמאלי, ברמזור האיקסים, נצבו בעיקר גברים, חלקם כבר לבושים בבגדי שבת, זאת על אף שהשעה היתה לפני חצות היום. כובע פרווה גבוה לראשם ומעיל חסידי שחור וארוך מכסה את כל גופם עד לקרסוליהם העוטים גרביים לבנות. ניסיתי לבחון את פניהם אך כל סימן של זיעה לא ניכר בהם. הבטתי בבית שחיי הרטוב מזיעה ונערתי מעט את שרוולי החולצה. איך זה שאני כן מזיע והם לא? ויהי הדבר בעיני לפלא.
על שפת המדרכה ניצב איש עם רשם-קול מתוכו בקע קולו של דרשן כלשהו אשר דרש בגנות השימוש במחשב ובאינטרנט. ההמתנה ברמזור ארכה זמן רב ולא ניתן היה לחמוק מדברי המוסר של אותו רב אשר נשמעו בווליום גבוה להחריד: "הרב קנייבסקי פסק כי להסתכל פעם אחת באינטרנט זה כמו לאכול מאה פעמים חזיר". משפט נורא. הבטתי בפניהם החתומות של החסידים וחסידות, הליטאיים והליטאיות - וכמו שזיעה לא נמצאה שם, כך לא מצאתי שום שריר שזע להם על הפנים. רק אצלי זעו כל שרירי הגוף באי נוחות מכאיבה. חשתי, אולי בהשפעת הסצנה מתוך הסרט "מפריח היונים" שראיתי לא מזמן, כי רק גרדום חסר כאן כעת, לתלות עליו ממרים שכמוני כאשר שלט עשוי קרטון תלוי על צוארם, עליו כתוב: נמנעתי מאכילת חזיר, אך רחמנא ליצלן, נעזרתי רבות באינטרנט!
שבט אבוד. הדהדו אז שתי המילים הללו בראשי. ולאחר מכן - ברוך שלא עשני חרדי. אמנם דרכים רבות ישנן בכדי להיות יהודי, אך מבין כולן הפחות עדיפה עלי זו הדרך של השבט האבוד הזה, אשר נותר בקבעונו, ומאז ימות השמד מנסה להציל בכל כוחו את שרידיו של עידן אבולוציוני יהודי קדום, אשר נקבר כבר מזמן תחת הריסותיה של ממלכת פולין.
נכנסתי לאחת מחנויות המזכרות אשר היו עדיין פתוחות. בחנות הראשונה הציעו לי לקנות ספל - שלהפתעתי היה קשור אליו דגל כחול לבן מינאטורי עם כתובית I LOVE ISRAEL. "כאן בשכונה האנטי ציונית הזאת אתם מחזיקים כאלה ספלים", שאלתי את המוכר, אשר אפילו לא חייך. לי בכל אופן זה לא התאים. הקשר עם הפתאנים הינו קשר רגיש ונראה היה לי כי נכון אעשה אם לא אשלב בתוכו סממנים פוליטיים. בחנות השנייה איש חביב ניגש אלי והציע את עזרתו. היו שם תמונות קטנות ממוסגרות עם המילה שלום, או Jerusalem. זה היה נראה נחמד. סולידי. "מאה שקלים ביום חול, שמונים למי שקונה ביום שישי". חששתי כי כמה תמונות עלולות להכביד על משקל המזוודה ואמרתי כי אחשוב על כך.
יצאתי מהחנות והחלטתי לנסוע לחנות "מוריה" שברובע היהודי שבין החומות. חנות אותה מנהל כבר למעלה משלושים שנה מוטי מרקוביץ ידידי. מה לעשות אך המקום גורם. ואם במאה שערים צווחה תחושת חוסר השייכות שלי, את סמטאות העיר העתיקה ואת ריחן, אהבתי יותר. חש אני עד היום איזה רפרוף אוריינטלי על פני לנוכח בליל הריחות, השפות, כוסות הקפה המהביל והלימונדה הקרירה הנישאים על מגש ברחוב העיר, בעלי החנויות הניצבים בפתח החנות, מעשנים נרגילה המפיצה ריח נעים ומשחקים זה עם זה שש-בש. המראות והריחות הללו מחזירים אותי הרחק אל שווקי אנטליה, איסטנבול וכמובן לבאזרים האין סופיים של דלהי וג'איפור. מוטי הבין עניין והצליח למלא את מבוקשי - מתנות מזכרת ירושלמיות למי שאינם יהודים. בין השאר הציע לי מעין תבליט המחובר למחזיק מפתחות. בתבליט דגם קטן של הכותל ומסגד אל אקצה, ותחתיו - המילה Jerusalem. פלורליזם בהתגלמותו. עשרה שקלים לכל יחידה. קניתי ללא היסוס. כאשר למארחת שלי מבני מנשה - זאי-תונ-צנגי, קניתי דיסק של מוסיקה יהודית לגיטרה וכך גם לנברס ידידי.
מלבד זאת קניתי גם כמה סטים של תחתיות לכוסות עשויות עץ, עם תמונה של אתרים בירושלים. אגב, גם התבליט וגם התחתיות (וכנראה גם הדיסקים) - כולם מיוצרים בסין. ומסין הגיעו לירושלים, בכדי לחזור באותה דרך אל צפון מזרח הודו, ולאחר מכן אל מרכזה. לא נותר לי כעת אלא לקוות כי מארחי אכן ישמחו למראה המתנות הללו ויעשו בהן שימוש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה