יום אחד ישבתי עם
שלמה, ידיד הנמנה על קהילת בני מנשה וספרתי לו על התרשמותי ממידותיהם הטובות שלבני
הודו ועל כך שאני תמיד חשבתי שביישנות, רחמנות וגמילות חסד אלה הם מידות המצויות
רק בעם היהודי. כמובן, אמר, כל הודו מלאה יהודים, כל הודו מלאה בשרידי עשרת
השבטים, ואנו, בני מנשה - מהווים את אחת ההוכחות לכך. חשתי גל של התקוממות עולה
מתוכי. מניין לך? שלמה חיוך את חיוכו הצנוע ואמר, אתה יודע מה - כדאי לך לדבר עם
הרב אליהו אביחיל, הוא בטח יידע להסביר לך את זה טוב ממני.
התשובה שלו הזכירה לי
חוויה שהיתה לי בלאדק, שעה שנסעתי מהעיר לה, לבקר באחד הכפרים. באחת התחנות בהן
עצר האוטובוס המקרטע, עלה טנזין, נזיר בודהיסטי צעיר ויפה תואר, עוטה גלימה
כתומה, המגלה טפח מכתפו השחומה והחלקה. טנזין התיישב על ידי ושוחחנו מעט, התעניינתי
בחייו וניסיתי להבין מה גרם לבחור היפה הזה לנהוג כפרוש ונזיר. טנזין, שכנראה חש
נבוך משאלותי, הציע לי הצעה דומה לזו של שלמה ולקח אותי אל המורה שלו במנזר שייה,
איתו ישבתי במשך שעות ארוכות ושוחחתי במטרה להבין את הרצוי ואת המצוי שבחיי
הנזירים הללו, הפורשים מן האישה ומסתפקים באותה פנכת אורז ובאותן תפילות, מדי יום
ביומו.
כך, בתיווכו של
שלמה, נפגשתי עם הרב אביחיל, רב אורתודוכסי זקן, מתלמידי הרב צבי יהודה קוק (ראש
ישיבת מרכז הרב ומייסד תנועת "גוש אמונים"). הרב אביחיל התאפיין בלהט
אמוני הנובע מן הקישור הטוטאלי אל העם, התורה והארץ. בביתו בירושלים ענה הרב
בסבלנות לשאלותי אודות ההודים הביישנים. ספרתי לו על מסע שעשיתי לאורך
נהר ההינדוס, אף הוא בלאדאק, וכיצד רצה לקראתי אשה זקנה המתגוררת בחווה מרוחקת על
גדות הנהר, קוראת לעברי "ג'ולי, ג'ולי" (שלום, שלום), מפצירה בי עד מאד
לסור אל החווה.
אביחיל, כשלמה, קבע
בשיחתנו כי כל רכסי ההימליה, ממאנימאר, נפאל ועד לטיבט, מלאים בשרידי עשרת
השבטים האבודים. "כך כתוב בספרים הקדושים, הדגיש הרב, וכך גם מוכיחה, כדבריך,
המציאות היומ-יומית".
נקשרתי בעבותות אהבה
עם אביחיל, איך היה אפשר שלא. בלעתי בצמא את תיאוריו אודות מסעותיו אל ג'אמו
וקשמיר בצפון הודו בחיפוש אחר שרידי השבטים, אל מניפור ומיזורם במזרחה של הודו -
משם לאחר מאמצים ותלאות, הגיעו לארץ בסיועו, כמה אלפים מבני מנשה. עוד סיפר הרב על
מסעותיו אל הכענענים בדרום הודו, אל בני השינטו ביפן, אל הקאראנים בתאילנד ואל
קהילת יהודי קאי-פנג שבסין.
היה משהו מאד רומנטי
בסיפורים הללו שלו. מצאתי בם שילוב בין נאיביות גדולה לבין אומץ לב, נחישות
והרפתקנות. אך מעבר לכך, חשתי כי בידי אביחיל מצוי המפתח אותו חיפשתי. מפתחה הולך
לפתוח עבורי בשלישית את שערי הודו. שערים דרכם יהפוך המסע למוצדק ומוסרי יותר עבורי,
שערים דרכם אוכל להכנס ולהעמיק את ידיעותי אודות האדם שבהודו, אודות תרבותו,
אמונותיו, מנהגיו ותקוותיו. Welcome to India שרתי לעצמי שעה שנפרדתי מהרב בשעת ערב
מאוחרת ופסעתי מהורהר בדרכי חזרה הביתה.
פעמיים-שלוש בשבוע
באתי אל ביתו בכדי לסייע לו לסדר את הארכיון אותו יצר. בארכיון המרשים והמבולגן,
היו מפוזרים בערבוביה חומרי יידע רבים אודות הפשתונים באפגניסטן, פקיסטן, אודות
הפתאנים בקשמיר וקהילות בני הקוקי, הצ'ין והמיזו - מהם עלו ארצה, החל מראשית שנות
ה-90 של המאה שעברה - בני המנשה.
באחד מביקורי, הציע
הרב כי אקליד את יומני המסע הישנים שלו, שם נתקלתי לראשונה בשמות האנשים אשר סייעו
לו במסעותיו, המון-המון שמות. בין השמות פגשתי את השם "נברס אפרידי".
ציינתי לעצמי כי אפרידי מזכיר את "אפריאט" ואולי גם את אפרים. שאלתיו על
כך ונודע לי כי אכן צדקתי ואותו נברס שייך לפתאנים האפרידים. זו היתה לי ההזדמנות
הראשונה לשמוע מעט על נוכחות הפתאנים בהודו. אביחיל רצה שניסע יחדיו לבקר את בני
קהילתו של נברס בכדי שנוכל לעמוד מקרוב על הליכותיהם ומנהגיהם - לראות אולי נוכל
למצוא אצלם איזה שרידים של מנהג יהודי. את שרידי המנהג אותו נמצא (הוא היה בטוח
שנמצא!), ביקש אביחיל לקשור אל סיפור מוצאם של הפתאנים במליכ-תלות (המלך שאול
המוזכר בתנ"ך), להקים בתי דין לגיור על אדמת הודו ולהתחיל לגייר את הפתאנים
ולהביאם ארצה - כחלק בלתי נפרד מתהליך שיבת ציון, ביאת המשיח ובניין בית המקדש
השלישי.
 |
| בבית הוריו של נברס (משמאל) בעיר לקנאהו שבאוטאר פארדש |
הקשבתי לדבריו אלה של
הרב בשקט, לא אכחיש שלבי גאה בשמחה לנוכח הצעתו. אינני משיחיסט וכל ההתלהבות הזו
של הרב היתה בעיני מוגזמת, אך על האפשרות לשוב ולבקר שוב בהודו, גם אם בכדי לעמוד
מקרוב על מנהגי הפתאנים - לא הייתי מוכן לוותר.
למחרת ראש השנה
תשס"ז (2007) יצאתי בשליחות הרב אביחיל ותנועת "עמישב" אל
ביקורי השלישי בהודו, כשהמגמה שלי היא לחבור עם ד"ר נברס אפרידי ויחד איתו
להתחיל לשרטט את המתווה הגאוגרפי והאתנוגראפי של הפתאנים, לעמוד מקרוב על מנהגיהם
ומי יודע אולי גם אני אצליח מציפור אחת לעשות אביב שלם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה